שטרנברג ואח' נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ

פסק דין

התובעים שלמו לבנק הנתבע [ להלן: "הבנק" ] עמלת פרעון מוקדם להלוואה שנטלו [ להלן: "העמלה" ], בגובה סכום קרן התביעה [ ראה נספח יא' לכתב התביעה ] וזאת, לטענתם, בניגוד להתחייבות הבנק שלא לגבות מהם את העמלה בכל מקרה בו יודיעו לבנק על רצונם בפרעון מוקדם של ההלוואה תקופה של לפחות 45 יום מראש, כפי שלטענתם עשו, או לחילופין, שלא לגבות עמלה בגובה שמעל לשיעור של 1% מהסכום הנפרע [ בתוספת של הצמדה מסוימת במקרים מסוימים שאין צורך לעמוד עליהם כאן ] אם תמסר ההודעה לאחר היום הקובע הנ"ל.

עוד נטען על ידי התובעים כי הם לא ביקשו לפרוע את הלוואתם בפרעון מוקדם אלא להמשיכה תוך גרירת השעבוד לנכס אחר מזה ששימש כבטוחה קודם לכן, אולם הבנק, בניגוד להבטחותיו הקודמות, לעניין גרירה חלקית לפחות, לא אישר את ביצוע האמור לעיל ועל כן נאלצו, מסיבות שאין צורך לפרטן, לפרוע את ההלוואה במלואה ולשלם את מלוא העמלה, אותה הם תובעים בהליכים אלה.

לא מצאתי לנכון להאריך בתאור הרקע לדברים לאור ההסדר הדיוני שאליו הגיעו הצדדים כפי שיפורט בהמשך.

במועד שמיעת הראיות, הגיעו הצדדים להסדר האמור, לפיו הסמיכו הצדדים את בית המשפט לדון בתיק ולפסוק בו במסגרת הסמכות שניתן להקנות לו לפי סעיף 79א. לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד – 1984.

בפסיקת הדין בדרך זו, אין בית המשפט קובע קביעות עובדתיות או משפטיות אלא שהוא בוחן את החומר המונח בפניו ופוסק לפיו, תוך שקלול הסיכויים והסיכונים של הצדדים להגיע לתוצאה זו או אחרת אילו היה הדיון מתקיים בסדרו הרגיל והכל תוך מגמת פשרה.

לצורך פסיקת הדין עמד בפני החומר הראייתי שהניחו הצדדים לקראת שמיעת הראיות, היינו תצהירו של עו"ד קוצר, חתנם של התובעים ותצהירו של מר סמי טיכו, מורשה החתימה של הבנק והמסמכים שצורפו להם, חלקם המירבי זהים, שכן אין מחלוקת בין הצדדים בעניין המסמכים שהוחלפו ביניהם; כמו כן סיכמו באי כח הצדדים את טענותיהם בע"פ בפני.

בבואי לפסוק את הדין במקרה זה, נתתי דעתי, בין היתר, לנתונים והשיקולים הבאים:

גובה העמלה הנטען, נקבע על ידי הבנק במסמך שהוצא על ידו, כחלק מהסכם ההלוואה המקורי שנעשה עם התובעים [ נספח ב' לתצהיר מטעם התובעים וראה גם סעיף 4 לתצהירו של מר סמי טיכו ].

תנאי ההלוואה המקורית המשיכו, כמסתבר, לחול גם בהמשך הדרך, בעת שהיא הוארכה מפעם לפעם על ידי התובעים.

ספק רב אם יש בסיס לטענת התובעים על כך שהבנק הסכים לגרור את ההלוואה, על השעבוד החילופי שהוצע לו בטרם סרובו הסופי לכך ומכל מקום נראה שלא היה בכך כדי לספק את התובעים כפי מכתבו של עו"ד קוצר, נספח י' לתצהירו.

יכול אני להניח כי הייתה זו זכותו של הבנק לסרב לגרור את השעבוד ולא להסכים אלא לפרעון ההלוואה והעמדת הלוואה חדשה מה עוד שלא דובר בהלוואת גישור כבתחילת הדרך אלא בהלוואה מבוקשת לתקופת זמן ארוכה.

נתתי דעתי לטענת התובעים לכך שיש לראות בבקשתם לגרירת ההלוואה, גם הודעה על פרעון מוקדם מכללא, העומדת בתנאי של הודעה בתוך 45 ימים כאמור לעיל.

ספק בעיני אם יש בסיס נרחב לטענה הנ"ל, ולו גם מבחינת המועדים, לא רק מבחינת תוכן ההודעה, לאור נספחים ו' עד ח' לתצהירו של עו"ד קוצר וראה סעיף 5 לנספח ו'.

נתתי דעתי לכך שהבנק מאשר, כפי האמור בתצהירו של סמי טיכו, את העובדה שגובה העמלה הוא 1% מסכום ההחזר במקרה הנדון, בתוספת החישוב המדדי, ולא מצאתי בתצהירו כל סיבה או חישוב מדוע גבה הבנק שיעור ניכר בהרבה מאשר שיעור זה, לפי נוסחה כזו או אחרת המשמשת אותו, ככל הנראה, בדרך כלל, אך אינה ישימה, כך נראה, במקרה הנדון.

לא מצאתי בטיעוני הבנק נימוק מדוע גבה הבנק עמלת פרעון הגבוהה משיעור של 1% כאמור לעיל, כפי הקבוע בהסכם שבין הבנק לתובעים, גם בהנחה שהתובעים לא עמדו במועד ההודעה שלפני 45 יום ממועד פירעון ההלוואה.

בהביאי בחשבון, בין היתר, את הנתונים והשיקולים הנ"ל ומתוך מגמת פשרה, אני קובע שהבנק ישלם לתובעים את הסכום של -. 70,000 ₪ כערכו ביום מתן פסק הדין.

הסכום הנ"ל ישא ריבית והצמדה כדין מיום פסיקתו.

ניתן היום, ב' טבת תשע"א, 09 דצמבר 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: